הפורעים שתקפו את שכניהם היהודים, הצירים שנחסמו, בתי הכנסת שנשרפו, המשטרה שנעלמה מהשטח – והערבות ההדדית שהתגלתה. האם הפקנו לקחים?
מאורעות שבעה באוקטובר, כמו גם מלחמת התקומה המתמשכת בדרום ובצפון, לצד המערכה מול איראן שהצטרפה לחגיגה, וכמובן האיום התמידי מהפלשתינים ביהודה ושומרון – כל אלו השכיחו מאיתנו מעט את האויב שנמצא כאן בתוכנו, בתוך גבולות הקו הירוק: ערביי ישראל. קשה להאמין שחלפו בסך הכול חמש שנים מאז החלו בגל פרעות נגד שכניהם היהודים.
הפרעות הללו גבו מחיר דמים כבד, בעיקר בערים המעורבות: יגאל יהושע הי"ד, שנהרג לאחר שהותקף באבנים בלוד; אבי הר־אבן הי"ד, חתן פרס ישראל, שנרצח כתוצאה מהצתת מלון 'האפנדי' בעכו; דסטאו ביסט הי"ד, שנרצח בפיגוע דריסה ברמלה. זאת לצד פצועים רבים, וכמובן נזקים עצומים לרכוש ואובדן האמון בין היהודים לשכניהם הערבים, אמון שככל הנראה לא יחזור לקדמותו.
…………………..
המשמר הלאומי קטן מדי
אחרי שסיירנו בעכו, בלוד ובגליל, קשה שלא לשאול כיצד המערכת כולה נתפסה לא מוכנה. יואל זילברמן, מייסד ויושב ראש 'השומר החדש', חושף כי הכתובת לא רק הייתה על הקיר – היא הוגשה לדרגים הגבוהים ביותר חודשים לפני שנזרקה האבן הראשונה. "שומר החומות לא התחיל בשומר החומות, זה ברור", הוא פותח, "כבר בינואר 2021 הגענו לפגישה עם השר לביטחון פנים דאז, אמיר אוחנה, והמנכ"ל שלו צ'יקו אדרי. לפי האינדיקציות בשטח, הראינו להם שאנחנו לפני אינתיפאדה. אמרנו להם שחייבים להקים בטווח מיידי ארבע חטיבות חדשות תחת משמר הגבול כ'משמר לאומי' כדי למנוע את הפיצוץ הענק. זה היה ערב בחירות, ואף אחד לא עסק בביטחון אישי. הפקנו אז את הוועידה הראשונה למאבק בפשיעה יחד עם 'ישראל היום', חודשיים לפני הפרעות, אבל ההיענות הייתה חלושה. אחר כך הגיע שומר החומות, הממשלה התחלפה, ועומר בר־לב בחר שלא לעסוק בהקמת גוף אמיתי".
זילברמן מבקר בחריפות את המצב הנוכחי ואת מה שהוא מגדיר כ"זריית חול בעיני הציבור". לדבריו, גם כיום, כשמדברים על שלוש חטיבות של משמר לאומי, מדובר בכותרות ריקות. "חטיבה זה לא 300 איש כולל מטה. בצה"ל 300 איש זה מקסימום גדוד, ובטח לא חטיבה בשום מקום בעולם. נושאי הליבה שמתפוצצים לנו בפרצוף לא קיבלו מענה, ואנחנו בדרך להוציא דוח מפורט על המשמעות של כל זה על יוקר המחיה של אזרחי ישראל. זה חוסר טיפול מטורף שעולה לכולנו ביוקר".
זילברמן משרטט תמונה קודרת של שש "תעשיות" שמאיימות על ריבונות המדינה, ומתחיל דווקא במה שהוא מגדיר כנושא קל יחסית: גניבת התשתיות הלאומיות. לדבריו, היקף גניבות המים, החשמל והדלק – כולל דלק סילוני – נאמד במיליארדים, כשאזרחים מן השורה משלמים את החשבון עבור מאות אלפי אנשים שאף אחד לא מתקרב לגעת בהם. משם הוא עובר לתעשיית הסמים בנגב, שם פועלות בין 4,000 ל־6,000 חממות בתוך שטחי אש של צה"ל. מדובר בתעשייה של 5 מיליארד שקלים שמחוברת למערכות השקיה וטכנולוגיה על חשבון המים של 'מקורות', ובזמן שהאזרח הפשוט מתקשה לקבל רישיון נשק, שם מריצים גידולים מסחריים בהיקפים אסטרונומיים.
הנדבך השלישי הוא הסחר בנשק וההברחות בגבולות, הכוללים גנבות מבסיסי צה"ל בהיקפים של עשרות אלפי כלים. זילברמן מזהיר כי תמונות המשטרה שמציגות תפיסה של עשרות נשקים הן רק ניסיון "לסתום לציבור את הפה", בעוד שבשטח יש כ־300 אלף כלי נשק לא חוקיים שהתעוזה סביבם גדלה אקספוננציאלית. פרט לכך, הוא מצביע על תעשיית הפרוטקשן (דמי החסות) שגדלה פי עשרה. כיום, בכל פרויקט תשתית לאומי, בין שבעה לעשרה אחוזים מהתקציב הולכים לתשלום למשפחות פשע שרק צריכות לתלות שלט בשטח כדי להגדיר ריבונות. כל אלו יוצרים מצב שבו הנגב והגליל הופכים לאזורים רחוקים מהעין ומהלב, בלי עשייה ממשלתית משמעותית למרות סכומי הכסף הגדולים שנשפכים למערכת.
זילברמן אינו חוסך ביקורת גם מההתארגנויות החדשות שאחרי שבעה באוקטובר. בעוד שהוא מברך על העלאת שכר השוטרים ועל הצטיידות כיתות הכוננות בנשקים ואפודים, הוא מגדיר אותן כ"אירוע לא מנוהל". "אין מישהו שמנהל את כיתות הכוננות ברמה הארצית", הוא קובע, "זה לא בנוי בצורה של פיקוד ושליטה. בנגב, למשל, קיבוץ ארז תחת הצבא, שדרות תחת המשטרה הכחולה ורוחמה תחת מג"ב – שלושה ארגונים שונים שלא מסונכרנים ביניהם למקרה חירום. כשיש אסטרטגיה ואין ניהול, לא פלא שהעבריינים רק מתחזקים".
"מה הועילו חכמים בתקנתם?" תוהה זילברמן, "לעשות דברים רק מתוך אמוציה זה לא עובד. אם אין הבנה לאן הולכים בראייה של עשור קדימה, כפי שהיינו צריכים ללמוד משבעה באוקטובר, נמשיך לשלם מחירים כבדים. הייתה כאן הזדמנות פנומנלית להקים משמר אזרחי של 120 אלף איש, כפי שהיה ב־1975 תחת מוסה פלד. במקום לחנך את הנוער לקחת אחריות על הביטחון הקהילתי, אנחנו רואים שמות על הנייר. המשטרה אפילו לא יודעת כמה מהמתנדבים הרשומים שלה באמת עשו משמרת לאחרונה".
"מבחן התוצאה הוא שקובע", הוא מאבחן, "המלחמה הייתה הזדמנות לארגן הכול מחדש. אם לא נחסל את הבינת ג'בייל הפנימי שצמח כאן – תעשיות הסמים, הנשק והפרוטקשן – זה יתפוצץ בתוך המדינה בכאב שיהיה פי כמה מהשבעה באוקטובר. הברית הבסיסית של אזרח עם מדינתו היא הביטחון, ויש כאן הפרה של הברית הזאת. אי אפשר לקבל את זה יותר בהבנה, הכסף של האזרחים קונה נדל"ן לעבריינים בבאר שבע ובערד, וזה פשוט חייב להיגמר".
בשורה התחתונה, חמש שנים אחרי פרעות תשפ"א, נראה שישראל אולי התעוררה ברמה המבצעית, אך עדיין רחוקה מפתרון שורשי. הפער בין הדיווחים על החזרת המשילות ובין המציאות בשטח – שבה נשק לא חוקי, פרוטקשן ובנייה עבריינית ממשיכים לשגשג – נותר רחב ומסוכן. כיתות הכוננות והמתנדבים הם מענה חשוב, אך הם לא יכולים להחליף אסטרטגיה מדינתית ארוכת טווח. בלי טיפול עומק בתשתיות הפשיעה הלאומנית ובלי יד קשה של מערכת המשפט, השקט הנוכחי עלול להתברר רק כהפוגה זמנית לקראת ההתפרצות הבאה.
